תתארו לכם
מילים ולחן: שלמה ארצי


תתארו לכם עולם יפה
פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים עם שמש בכיסים
ומעל גגות, הכוכבים
והזמן עובר בלי פחד
ואני הולך לפגוש אותה בגן העדן

תתארו לכם קצת אושר
כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן
עיר מגניבה בתוך החושך ושנינו בשמיכה
והיא מלטפת אותי ואומרת לי
מחר יקרה מה שרצית
והיא מלאה השתקפויות של עצב ושמחה

תתארו לכם באמצע יום יפה
שמיים מעליכם, האהבה איתכם
כן, ככה זה קרה, לפתע היא אמרה
אני עוד זוכר אותה, כמו בסערה
תתארו לכם אותי נופל לתוך זרועותיה

תתארו לכם עולם פשוט, חדר ללילה, בית בגשם
ריחות עצים מלאים בתות, ושנינו שיכורים
"אם נפרד אני אמות", היא לוחשת וגועשת
תתארו לכם עוד הזדמנות לחזור פתאום לנעורים

תתארו לכם את החיים, זזים אחורה וקדימה
מה שחסר שוב מיתמלא, מה שהיה פתאום ישנו
ואני מביט לתוך עיניה ונגנב בכוח פנימה
תתארו לכם אותנו מגשימים את כל החלומות

תתארו לכם באמצע יום יפה...

תתארו לכם עולם יפה, פחות עצוב ממה שהוא ככה
ואנחנו שם הולכים, עם שמש בכיסים
(תתארו לכם עולם יפה, עיר בתוך החושך)
עולם פשוט, תתארו לכם קצת אושר

לזכרה של סמדי

פוסט של סמדי: אמור מהיום :"הרופאים לא מרפאים אותי, רופאים עוזרים לי לרפא את עצמי"

בלוג שסמדי כתבה באתר "דה מרקר קפה", שנה וחודשיים לפני שנפטרה. הפוסט מובא כאן כלשונו.

חליתי בסרטן שהתגלה לפני שלוש שנים. עברתי שנה וחצי של טיפולים בכימותרפיה, קרינה ושלושה ניתוחים. לקח לי שנה להבין שרופאים לא מרפאים אותי אלא עוזרים לי לרפא את עצמי וההבדל הוא מהותי ומשמעותי עד מאוד.

מחלת הסרטן היא המפלצת המודרנית, אף אחד לא ראה אותה אלה רק את תוצאותיה. היא מסתורית ומעוררת אימה. הפחד הוא מרכיב מאוד חזק בכל מה שקשור למחלה. וכמו שדוד בן-יוסף כתב בספרו "יש חיים אחרי ייאוש": "הסרטן מפחיד והפחד מסרטן". המפלצת המפחידה הזאת יכולה לצוץ בתוך הגוף שלנו, בתוכנו מבלי שנרגיש, אין עלילה מפחידה מזו.

הרפואה משתמשת בארטילריה כבדה וקשה כנגד המפלצת האיומה הזאת והיא יורה לכל עבר ברקמות הבריאות ולעיתים קרובות גם מקריבה רקמות בריאות במלחמת החורמה בכל תא סרטני. מבחינה כימית יש קושי רב להתגבר על הסרטן הערמומי, אם כי למדע יש הצלחות.

כשאין ברירה פותחים את הגוף ופשוט חותכים מתוכו את האיבר הנגוע עם רדיוס ביטחון סוגרים ומקווים לטוב. כאמור, הסרטן הוא ערמומי, הוא יכול אם ירצה להתחמק מכל הארטילריה, הוא בעצם כמו לוחם גרילה, מספיק תא אחד שברח כדי להקים מיליציה חדשה במקום אחר.

אחרי שנה וחצי של מלחמה בסרטן חשבתי שבדרך הזאת גופי יגמר לאט לאט, חתיכה חתיכה, ואם אשאר בחיים אחרי הכול, אהיה נכה, לכן אם חפצת חיים אנוכי כדאי שאמצא דרכים אחרות.

רגעים אילו היו נקודת השפל בכל התהליך שלוותה בהתקף חרדה שנוצר בעקבות אובדן אמון ושבירה של הנחת בסיס שהחזקתי, שאמרה "תסמכי על הרפואה היא תרפא אותך."

הפחד הגדול בהעדר מישהו לסמוך עליו, הפך לדחף עצום לחפש אלטרנטיבה. שם נפתחתי לעזרה מכל כיוון אפשרי אנשים, ספרים, טיפולים. לראשונה הבנתי שהרפואה בעצם מאפשרת לי זמן נוסף לרפא את עצמי, וכדאי שאזדרז ואבנה לי אלטרנטיבה, אמונה חדשה, תוך לקיחת אחריות על עצמי. שאבין, את הסרטן שחי בתוכי, משהו מאוד חזק מניע אותו, יש מנוע עצום מאחורי התאים ההיפראקטיביים הללו. הם תאים סוררים. מרדניים. ואולי הם באים לומר לי משהו ועלי ללמוד להבין איך להסיר את המנוע והמניע למרד, ומשימה גדולה נוספת - איך להתגבר על הפחד.

שנה וחצי ישבתי וקראתי חומרים שכתבו חולים שהחלימו, כי אין חכם כבעל ניסיון כמו שאבי אוהב לומר ועדיין אני לומדת וקוראת. פגשתי אנשים רבים שעזרו לי לעבור את השינויים הנפשיים שליוו את התקופה, שעזרו לי להתחזק מחדש, להתגבר על הפחד להשתחרר מהרפואה כדרך להחלמה. אני מודה לכולם ולמשפחה המדהימה שלי שדואגת לי תמיד.

ולמה אני מספרת את כל זה בבלוג?

לחוה אלברשטיין יש שיר שנקרא "קרקס" והוא עלה בראשי בהקשר לאותה תחושה שאני חשה, הוא הולך כך:

היי,

זה סיפור שסיפר לי אבא

כשהייתי ילדה קטנה

למה נזכרתי בו היום

אני פשוט לא מבינה

האם הסיפור קרה באמת

גם זה עוד לא ברור

אין לי את מי לשאול כעת

נשאר רק הסיפור

לעיירה אחת הגיע

קרקס של צוענים

קרקס קטן קרקס צנוע

קרקס של עניים

היו שם עז וחמור ונמר קטן

דוכן עם הגרלות

בולע עשן אישה עם זקן

וקורע שרשראות

ובכיכר העמידו אהל

סיפרו שיש בו סוד

אנשים חיכו שעות בתור

כולם רצו לראות

אבל הסוד לא התברר

אלא אחרי שנים רבות

באוהל הגדול ישב בריון

בריון מפחיד מאוד

ומי שנכנס לאוהל

חטף סטירה אדירה בפנים

והוא ברח מהר

ולא סיפר דבר לאחרים

"לא יאמינו לי, לא יאזינו לי,

"חשב מי שחטף"

הם לא הזהירו אותי, אז למה לי

להזהיר אותם עכשיו"?

והקרקס ממשיך לנסוע

והאוהל עוד מסקרן

והבריון ממשיך לפגוע

אבל איש לא מתלונן

יש הצגות בחושך ובאור

והלב נשבר בפנים

לראות בין המחכים בתור

את כל הילדים

ואי אפשר לצעוק להם רגע

אי אפשר לעצור אותם

לא יאזינו לך לא יאמינו לך

הם שומעים רק את עצמם

כן אי אפשר לצעוק להם "זהירות"

אי אפשר לעצור אותם

אף אחד לא לומד מאף אחד

אנשים מלמדים את עצמם

והקרקס ממשיך לנסוע

והאוהל עוד מסקרן

והבריון ממשיך לפגוע

אבל איש לא מתלונן

כן הקרקס ממשיך לנסוע

והאוהל עוד מסקרן

והבריון ממשיך לפגוע

אבל איש לא מתלונן

זה סיפור שסיפר לי אבא

כשהייתי ילדה קטנה

למה נזכרתי בו היום

אני פשוט לא מבינה

האם הסיפור קרה באמת

גם זה עוד לא ברור

אין לי את מי לשאול כעת

נשאר רק הסיפור...

היום אני שנה וחצי אחרי הניתוח האחרון תודה לאל חיה ומתפקדת. היום בחוכמה שבדיעבד אני יודעת על דברים שלא הזהירו אותי, שלא נאמרו לי, שלא התייחסו אליהם בכלל ונודעו לי מאוחר מדי. הייתי רוצה שאחרים, שעומדים בתורים למרפאות האונקולוגיות, ייקחו אותם בחשבון מבחירה ולא מחוסר ברירה כמו שאני חשתי, ואני אסביר את עצמי, הרפואה היום מאוד מתקדמת והרופאים יוצאים מגדרם בשביל לעזור לחולים, אבל כל המערכת לוקה לצערי בחוסר בכוח אדם. מספר המומחים לא גדול ומספר החולים הולך וגדל לצערי .

לרופאים אין את הזמן לרדת איתך לפרטים הקטנים, והכוונה להשלכות של ניתוח, קרינה או כימותרפיה על חייך אח"כ. אין לזה מקום, לא רק בגלל הזמן הקצר, גם בגלל שהמצב הוא מצב של הישרדות. המטרה של הרפואה היא שתישאר בחיים כמה שיותר זמן והמחירים יכולים להיות כל מחיר בעצם, כי אתה נחשב כמת או חצי מת, תלוי באחוזי הצלחה עפ"י הסטטיסטיקה של המקרה.

כל השיקולים של הרפואה נכון להיום הם כאלה, המניחים שאין לך אלטרנטיבה להחלמה מלבד הרפואה ובמצב כזה השיקולים הגיוניים. אם אתה יכול לבנות לעצמך אלטרנטיבה ויש צורך כאן בבניה מחדש של מערכת אמונות שאורכת זמן, אבל אפשרית, צא לדרך. אני כותבת דברים אלו, כדי שאולי אנשים היום, כמו שאני הייתי לפני שלוש שנים, ידעו שקיימת אלטרנטיבה למי שמתחבר לזה ויש לו את הקול הפנימי שאומר לו שיש דרך אחרת. וכדי שאהיה יותר ברורה אומר: במצב חירום פנה לרפואה קבל עזרה, אחר כך ירד הלחץ, חפש אלטרנטיבה, בנה אותה ואת עצמך מחדש במרץ. זו ההבראה.

והכי חשוב: "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל" (רבי נחמן מברסלב).

ספרים שפותחים דרך לרפואה שלמה:

"יש חיים אחרי ייאוש" דוד בן יוסף

"עיגולי השמחה של דסי" דוד בן יוסף

ניתן להשיג דרך האתר http://lehayim.bon.co.il

המסע של ברנדון בייטס

איזון גוף נפש של אושו

מסע הנשמות של דר' מייקל ניוטון

אנציקלופדיה על החומר ועל הרוח של אילנה רוגל

אינטליגנציה ארוטית של אסתר פרל

ואם אתם יודעים על עוד, אשמח לשמוע...

סמדר רק-שמש

״שאול. נלחמתי הרבה זמן בסרטן. נלחמתי מספיק. עכשיו אני רוצה לישון . רק לישון״.

אילו היו מילותיה האחרונות של אשתי - אהובתי סמדי, בחדר המיון של בית החולים שיבא, אחרי ארבע וחצי שנים של גבורה עילאית, מעל ומעבר להגיון ולמצב, מעל הנתונים הרפואיים היבשים, מעל ומעבר לגוף הרזה והקמל, מעל הצלקות וסימוני הלייזר שהותירו בבטנה, מעל הכאב של אמא שלא מסוגלת ללטף את ילדותיה וליבה מתעצב ונחמץ על כך.

וסמדי התעלתה מעל כל אלו והמציאה עצמה מחדש עם המוגבלויות, עשתה חיים, הגשימה מאוויים, הגיעה לשמורות טבע נחשקות ופראיות בהודו, פגשה ושוחחה עם פילי הבר ביערות, חייכה וצחקה גם במחלקת הסרטן ובטיפולי היום, עשתה תכניות קדימה והיתה מלאת חיות ומרץ, כמו שאדם בריא יכול רק לחלום להיות במקום הזה. במקום החי הזה. חי טוב עם אהבות ויעדים והגשמה מיידית. אהבת הטבע, הבנת החיות כמו שרק סמדי וד״ר דוליטל הבינו, הערכת המטעמים והאוכל, תאוות מוזיקה וחיבור מיסטי למילים המתנגנות. מעט אנשים בריאים ומצליחים עומדים במקום הגבוה הזה שסמדי עמדה בו בקלילות ובטבעיות.

הבודהיזם והיהדות, הרוחניות והחסידות, המדיטציות והויפסאנות, ההארות והמתקשרים - כולם מנסים להגיע למקום הזה שבו סמדי שהתה דרך קבע, של אהבת הבריאה והערכת הבריאה. ״אספמיה זה כאן״- זה הסטיקר שסמדי המציאה. התרכזות והתמסרות מוחלטת לחוויה שלפניה כשהעולם מסביב בטל ומחריש. והעולם התבטל מול תמימותה ועוצמתה. מי שהכיר אותה יודע זאת.

אלוהים העמיד את סמדי בניסיונות הולכים ונעשים קשים. חוצים גבולות אנושיים מפעם לפעם. המתח מול תוצאות הבדיקה הגורליות, הזונדה שהיא שנאה כל כך, הקרנות, כימותרפיה עם שלל תופעות לוואי, ניתוחים, אימת הלא ידוע, עוד בדיקות גרועות, עוד יחס מנוכר מרופא ממורמר, עוד מטפל שרלטן שמרמה ומאכזב אותה, עוד איש רוח נצלן הראוי לסקילה, סבל גופני, מערכות בגוף שלא מתפקדות, חוסר יכולת להתקרב לבנות שלנו - מרוב אהבה ומרוב שברון לב, כמה מבחנים קשוחים ואכזריים עברה האהובה הזו.

ואני רואה זאת מהצד ואסור לי לרחם ואסור לי להזדהות, כי אני צריך לתפקד על תקן אבא, אח, רופא, רוקח, אמבולנס ובעל. רואה ומתכווץ. וסמדי קמה ליום חדש, נוסעת לים, יושבת בבית קפה, קונה דיסק, ממציאה מוצר חדש, מתלהבת, בזה למחלה ומתנכרת לה, מוצאת אנשים גדולים וחזקים עם לב ענק ויונקת מהם בלי בושה, ומחליפה אותם באחרים בלי בושה, מביאה גדיים הביתה, שומעת את הגשש החיוור, עברי לידר, שלמה ארצי, קונה מניות, מוכרת מוצר מעוצב לקו-אופ, יוזמת תערוכה מעבודותיה בנווה צדק, צוחקת, מתלהבת וסובלת. כאילו אין קשר וסתירה בין השניים.

״אמא אמא אמא אמא. מה נעשה בלעדייך?????״ - כך כתבו הבנות שלנו. והן יודעות להסביר בהרחבה מה היה מיוחד בסמדי שיהיה חסר ולא יהיה לו תחליף. אף פעם. לא אכביר מילים על אהבת איש לאישה כי רק המעשים והמאמצים מגלים את עוצמת האהבה ויוצרים את האהבה. כך לפי סמדי. אהבה זה לא למילים.

סמדי יזמה חיים ועסקים ומוצרים בכל יום מחדש כנגד כל הסיכויים ועם כל הכאבים. היא מלמדת אותנו שלא צריך חומרי גלם וכלי עבודה ותנאים מתאימים כדי ליצור מציאות וליזום דבר חדש. היא יצרה זאת יש מאין. מול עיניי המשתאות. פעם אחר פעם. זו מורשתה ליזמים שקוראים אותי כעת. בגיל 25 היציבה סמדי אובניים בסלון בתינו והחלה מקדרת כשחימר דביק מותז לצדדים. היא לא חיכתה לסטודיו מעוצב ברובע אומנים. החומר קרא לה והיא רצה אליו מיד. כנראה אפשר להשליך תשוקה זו על כל תחום יזמי אחר.

סמדי מתה, כשהרבה קרובים שליוו אותה במאמצים ובחדווה, היו לצידה. ומאחוריהם עוד הרבה אנשים שעזרו לקרובים לתמוך בסמדי. ולידה צוות רפואי גדול שליווה אותה והתאהב בה. ומאחוריהם הרבה אנשים שפעלו מאחורי הקלעים במערכת הרפואית לתת לסמדי את הכי טוב והכי מתחשב. ובסה״כ מאות אנשים שתמכו. ולכל אילו בני זוג שהבינו. ואמא אחת שרואה ילדה נעלמת מיום ליום ואסור לה לבכות. כי סמדי לא רוצה דמעות. ומעל למיטתה של סמדי מתנות ששלחו הבנות, שקנו מדמי הכיס שלהן, לאמא. הן רצו לבקר אותה, הן התחננו לבקר אותה, הן רצו חיבוק אחרון, ואני לא אפשרתי. אמרו שהן יקבלו טראומה כי היא נראית חולה. אבל אני ראיתי בחורה יפה, מרוצה ודעתנית, שהפסיקה לנשום. מתה. סגרתי לה את העפעפיים. שתישן. כפי שהיא ביקשה.

יהי זכרה ברוך